מזווית פסיכודינמית התמכרות למסכים משקפת קשיים במעבר בין עולמות פנימיים וחיצוניים, ובהתמודדות עם חוויות ריקות או מצבים של חוסר-אובייקט. 
כבר פרויד הצביע על כך שההתמכרות והחזרתיות הכפייתית הן דרכים להימנע מחרדה ולאפשר סיפוק מידי המחליף את עקרון המציאות בעקרון העונג (Freud, 1920/1955). 
במובן זה, המסך פועל כ"אובייקט חלקי" המספק גרייה ונחמה רגעית, אך לא מאפשר אינטגרציה רגשית. 
וויניקוט (1971/2005) מדבר על מרחב פוטנציאלי בין מציאות פנימית לחיצונית, שבו מתרחשת יצירתיות ויכולת להיות בקשר. כאשר המרחב הזה לא מתפתח באופן מספק, אדם עלול להיתלות באמצעי מדיה כתחליף, והמסך הופך להיות 'אובייקט מעבר' מדומה — כזה שמספק תחושת ביטחון זמנית אך אינו מוביל ליחסים אמיתיים. כך, ההתמכרות למסכים משקפת לעיתים קרובות פשרה פסיכודינמית: היא מגינה מפני חוויה של חוסר, בדידות או חרדה, אך במחיר של הסתגרות והימנעות ממפגש אנושי ממשי (Gabbard, 2001)."

מראי מקום תיאורטיים:
Freud, S. (1920/1955). Beyond the Pleasure Principle. Standard Edition, Vol. 18. London: Hogarth Press.Winnicott, D. W. (1971/2005). Playing and Reality. London: Routledge.Winnicott, D. W. (1953/1991). Transitional Objects and Transitional Phenomena. In Collected Papers: Through Paediatrics to Psycho-Analysis. London: Karnac.Gabbard, G. O. (2001). Psychodynamic Psychiatry in Clinical Practice (3rd ed.). Washington, DC: American Psychiatric Press.

העמקה במסך כ"אובייקט מעברי" וכמחליף מרחב פוטנציאלי 

מהו המרחב הפוטנציאלי אצל וויניקוט ?
זהו המרחב בין פנימי לחיצוני, שבו מתפתחת יכולת המשחק, הסמליות והתרבות. המרחב הזה נשען על החזקה (holding) של סביבה "טובה-דיה" שמאפשרת אשליה ראשונית (העולם "מתאים" לי) ואחריה "אכזבה מדורגת" (disillusionment) שמכוננת מציאות.

בו נוצרות היכולות: "להיות לבד בנוכחות האחר", "ספונטניות של ה־"True Self" , והמעבר מיחסי שימוש כפייתי לאינטימיות יצירתית. כאשר המרחב קורס – הקרקע להתמכרות כשיש כשלים בהחזקה/בהדרגת האכזבה, המרחב הפוטנציאלי מצטמצם. 
במקום משחק מתהווה טקס/כפייה: האובייקט החיצוני נחטף כדי לווסת חרדה, בדידות או פירוק. מכאן קצרה הדרך להתמכרות התנהגותית. 

המסך כאובייקט מעברי "מדומה"  
נושא מאפיינים של אובייקט מעברי: "זמין, נשלט, מרגיע, נישא על הגוף", קשור לריטואלים של הירדמות/התעוררות, ומווסת מצבים גבוליים בין יחד-לבד. 
אולם בניגוד לאובייקט מעבר:  

1. אינסופי בגירויים ואינו מזמין דמיון פנימי אלא מספק מוכנות-יתר של תוכן.  
2. ממיר משחק יצירתי בצריכה; הסובייקט נעשה "נצרך" במקום "יוצר".  
3. לא "שורד" את ההרס (ע"פ "השימוש באובייקט"): לא מגיב, לא מתווכח, לא מתנגד – ובכך משמר אומניפוטנציה ומעכב מעבר מ relating ל-use.  4.
ממחזר מראה מושלמת (אלגוריתמית), שמחזקת False Self  קומפליאנטי/מופיע ומחלישה את החיות הספונטנית של ה־True Self.

ממשחק חי ל "פסאודו-משחק" במרחב בריא, משחק יוצר חיוניות (aliveness), עמימות, שיעמום פורה ואי־וודאות. בהתמכרות למסך, מתפתח  פסאודו-משחק רצף גירויים שמדמה מפגש אך עוקף סיכון, תסכול הדדי ואחרוּת. 
התוצאה היא ויסות מהיר במקום עיבוד ו מניעת סמלים (הדמיון מתייתר כי הדימוי מגיע מוכן).

"היכולת להיות לבד" והמסך
וויניקוט תיאר את היכולת להיות לבד כנשענת על נוכחות מופנמת של אם/מטפל. המסך מציע נוכחות-יתר מדומה שמכסה על חסר בנוכחות הפנימית. ההתמכרות משמרת חרדת בדידות: בלי מסך – ריק, איתו – "כמו-יחד" שאינו משביע. "החזקה" לעומת "הסחת-על" כשאין החזקה מספקת (פנים או חוץ), המסך מספק holding תחליפי: אריזה חיצונית שמונעת פירוק. אך זוהי החזקה סטרילית: אין בה הדדיות, תיקון, או הפנמה של "אובייקט שורד". לכן נוצרת תלות במקום אינטגרציה. 

"נעמת" את וויניקוט וקוהוט ונבקש לשמוע ולראות כיצד הם "מזינים" את ההסבר להתמכרות וכן את הפרקטיקה של הגמילה:

ההתבוננות דרך וויניקוט וקוהוט יחד על התמכרות למסכים מאירה את ההבדלים התיאורטיים ביניהם – ובעצם פותחת שתי זוויות קרובות אך שונות על אותו חוסר: כשל בהחזקה/במרחב הפוטנציאלי (וויניקוט) מול שבר ביחסי עצמי–אובייקט (קוהוט).
1. וויניקוט – התמכרות כהיצמדות לאובייקט מעבר "מדומה"
אצל וויניקוט, כאשר הסביבה אינה טובה דיה, נוצר כשל בהדרגת המעבר מאשליה לאכזבה. התוצאה: המרחב הפוטנציאלי מצטמצם, והמסך מתפקד כ"אובייקט מעבר מדומה" – זמין, נשלט, אך ללא הדדיות.
המוקד הוא כשל במעבר ממשחק חי למפגש אמיתי: המטופל נשאר תלוי באובייקט חיצוני, ולא מצליח להפוך אותו ל"משומש" (use of object).

2. קוהוט – התמכרות כתחליף לאובייקט-עצמי אנושי
קוהוט מדגיש שהתלות בחומרים/אובייקטים לא-אנושיים נובעת מכך שהסובייקט איבד את האמון שהאחרים יכולים לספק את צרכי העצמי.
כאשר כשל מתרחש ביחסי selfobject (הורה שאינו אמפתי, נרקיסיזם שאינו מקבל החזרת מראה מתאימה), האדם יפנה לחומר או אובייקט לא-אנושי: הוא אמין יותר, אינו מאכזב, "לא ייעלם".
כאן המסך הופך לאובייקט-עצמי שמווסת תחושת ערך ולכידות של העצמי, אך במחיר בידוד וקיבעון.

3. נקודת המפגש – והפער
המפגש: שני ההוגים מסכימים שהשימוש באובייקט חיצוני (חומר/מסך) נובע מכשל בקשר מוקדם. אצל שניהם האובייקט החיצוני מרגיע אך אינו מזין את ההתפתחות.

הפער:
וויניקוט מתמקד במרחב המעברי: חוסר אפשרות לפתח משחק וסמליות → הסתמכות על אובייקט חיצוני.

קוהוט מתמקד באמון ביחסי עצמי–אובייקט: כשל באמפתיה → הסתמכות על אובייקט שאינו אנושי, כי רק הוא נתפס כ"בטוח".

4. יישום להבנת התמכרות למסכים

דרך וויניקוט: המסך מונע יצירתיות, הוא "אובייקט מעבר שלא התמיר", ולכן ההתמכרות היא סימפטום של היעדר מרחב פוטנציאלי. הטיפול: יצירת holding, מרחב משחק, אפשרות להרוס ולגלות שהאובייקט שורד.

דרך קוהוט: המסך מספק "שיקוף אינסופי" ותחושת שליטה, ולכן ההתמכרות היא סימפטום של פגיעה באמון האנושי. הטיפול: חידוש יחסי selfobject – אמפתיה, מראה, אידיאליזציה, twinship – כדי לשקם אמון באובייקט אנושי.

5. נוסחה אינטגרטיבית
אפשר לומר שהתמכרות למסכים נובעת משני פערים מקבילים:
חוסר במרחב פוטנציאלי (וויניקוט) – אין קרקע משחק שמאפשרת יצירה.
חוסר אמון ביחסים אנושיים (קוהוט) – אין סובייקטיביות אמפתית שאפשר להישען עליה.

המסך ממלא זמנית את שני החסרים: הוא "אובייקט מעבר מדומה" וגם "selfobject אמין". אלא שהוא עוקף את המפגש האנושי החי, ולכן נוצר מעגל של תלות.

מראי מקום:

Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality.
Winnicott, D. W. (1969). The Use of an Object.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self.
Tolpin, M. (2002). The Self and the Selfobject: Reflections on Kohut's Concept.

הדרכת הורים  – על בסיס העימות בין וויניקוט לקוהוט
1. יצירת Holding ומרחב פוטנציאלי (וויניקוט)
משימה טיפולית: לאפשר למטופל/הורה לבנות מחדש סביבה "טובה דיה" שתאפשר משחק 
חופשי ויכולת לדמיין.
פרקטיקה בהדרכה:
לעודד הורים להיות "נוכחים שקטים", לא רק מפקחים.
ליצור טקסי מעבר שמאפשרים מרווח בין פנים לחוץ (למשל זמן נטול מסכים עם חפץ מעבר פיזי).
בחדר הטיפול: לעודד ציור, משחק, דימויים – במקום מסך כצריכה פסיבית.
2. שחזור יחסי Selfobject אמפתיים (קוהוט)
משימה טיפולית: להחזיר למטופל חוויית אמון בקשר אנושי, שלא תצטרך להיתלות במסך כאובייקט אמין יחיד.
פרקטיקה בהדרכה:
להדגיש להורים חשיבות של שיקוף אמפתי ולא שיפוטי (“אני רואה כמה קשה לך בלי הטלפון”). לאפשר חוויה של twinship: פעילויות משותפות עם ההורה/המטפל שמחליפות "יחד מדומה" במסך ב"יחד אנושי". לתת מקום לאידיאליזציה חיובית (הורה או מטפל כמי שיכול "להחזיק את הקושי" ולהוות מקור השראה).
3. הכרה בתלות והדרגת נפרדות
וויניקוט: לראות במסך אובייקט מעבר שלא שוחרר – וללוות את תהליך השחרור.
קוהוט: לזהות שהשימוש במסך מבטא אובדן אמון – ולבנות בהדרגה אמון מחדש בקשר אנושי.
בפרקטיקה: לא "לגזול" את המסך באחת, אלא לייצר תהליך של הפחתה מדורגת, עם הצבת חלופות מחזיקות ואמפתיות.
4. עבודה עם הורים וצוות
להסביר להורים שהתמכרות למסכים אינה "עצלנות" או "חוצפה", אלא ביטוי לחסר התפתחותי:בשפה ויניקוטיאנית: חסר במרחב משחק.בשפה קוהוטיאנית: חסר באובייקט-עצמי אמפתי.
הדרכה יישומית:לספק כלים לבניית סטינג ביתי טוב דיה: שעות שינה קבועות, נוכחות רגועה, זמני ביחד נטולי מסך. ללמד לזהות רגעים בהם הילד/המתבגר זקוק לשיקוף אמפתי במקום למסך.
5. טיפול כמקום אינטגרטיבי
עבור המטפל: להחזיק בראש את שתי השפות בו זמנית.
מצד אחד: לספק מרחב מעבר חי, בטוח, שמזמין משחק ודמיון.
מצד שני: להיות selfobject אמפתי, משקף, מחזיר אמון בקשר אנושי.
מסקנה מרכזית: המסך הוא "פתרון כפול" לחסרים כפולים – ולכן ההתערבות חייבת להיות כפולה: גם מרחב פוטנציאלי וגם אמון בקשר אנושי.
כלומר, בהדרכה אפשר להדגיש  להורים:
אל תראו במסך "אויב" אלא "אובייקט מעבר שנתקע".
אל תדרשו ויתור חד-צדדי, אלא בנו אמון דרך קשר אמפתי, והציעו חלופות של משחק, יצירה ויחד.כל תהליך שינוי יתאפשר רק אם הילד/המטופל יחוש שמישהו אנושי שורד אותו ויכול להציע קשר חי, לא רק שליטה.